<h1>שו"ת הריב"ש סימן שצ"ו</h1>
<h2>דף ו.</h2>
עוד אמרתי לו האי עביד איניש דינא לנפשיה לא נאמר בכל ענין כמו שאתה סבור, כי לא נאמר רק ליטול את שלו ממש, אם גזלו או הפקיד אצלו כההיא דבן בג בג [ב"ק כ"ז ע"ב] דבכי האי גונא הוא דהא שרי ליכנס לחצרו כל שלא יעשה בדרך גנבה. ואי משום מלוה שיש לו עליו הא כתיב [דברים כ"ד] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. וכן אם חבירו רוצה להזיקו בממונו זה יכול להזיק את חברו כדי להציל את שלו ולשמור שלא יזקינו חברו ופטור על היזק שמזיק לחברו אם בממונו כההיא דשור שעלה על גבי חברו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ומת עליון פטור. וכן ההיא דמשבר ויוצא משבר ונכנס. או אפי' להזיק בגופו כההיא דבן בג בג דקאמר שבור את שניו. וכן ההיא דנרצע שכלו לו ימיו. וכן ההיא דמי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. וההיא דפאה דאמרינן בהו לנקוט פזרא וליתיב. בכל אלה עביד איניש דינא לנפשיה, ולא נאמר לא היה לו ליקח את שלו אלא לילך לב"ד. וכן לא היה לו להזיק את חברו אלא שאם יזקינו חברו ילך לב"ד, דמצי אמר לא מצינא דאטרח.
וכן נשתמשו הגאונים ז"ל מדין זה בענין התפיסות, שיוכל אדם לעכב פקדון שבידו לטעון עליו אם הוא חייב לו מצד אחר. שהיה אפשר לומר יתן לו הוא את שלו, ואח"כ יתרעם ממנו בב"ד על מה שחייב לו. אלא שמטעם עביד איניש דינא לנפשיה הוא יכול לעכבו כדי להציל את שלו, אע"פ שהיה יכול להציל בב"ד, כגון דאיכא עדים וליכא פסידא. או אפילו לתפוס מטלטליו כל שמצאום ברשות אחרים. או אפי' ליקח מידו ומביתו כל שהחוב אינו הלואה ממש. אבל בהלואה ודאי אין לו ליכנס לביתו למשכנו ולא לחטוף מידו, אלא דאי עבד מהני. ואפי' לרבא דאמר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני, הכא שאני דכתיב [דברים כ"ד] השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, מעיקרא לא, כדאיתא בפ"ק דתמורה [ו' ע"א] וכבר הסכימה דעתי לדעתך בזה.
